Translated with some additional points by Dekel Avshalom
ב-14 במאי, 1948, דוד בן-גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית בפלסטין, הכריז על עצמאותה של מדינת ישראל. מיד לאחר מכן, הקרבות המתמשכים בין מהגרים יהודים לבין המיליציות הערביות יתפתחו למלחמה מלאה, הגוררת לתוכה את המדינות השכנות מצרים, עבר הירדן, סוריה, לבנון ועיראק; ומביאה לעקירתם של למעלה ממליון בני אדם מבתיהם. למרות שההערכות משתנות, מניחים שלמעלה מ-750,000 פלסטינים נמלטו או גורשו מבתיהם על-ידי הצבא החדש של ישראל ומיליציות ציוניות. לא פחות טרגי מכך, למעלה מ-600,000 יהודים נמלטו או גורשו מבתיהם בכל רחבי העולם הערבי (בין היתר הודות לפרובוקציה ציונית); הם יאלצו להגר למדינת ישראל החדשה.
כעבור 60 שנה, צרותיו של האזור מוכה הסבל נותרו, עם השלכות לגבי שאר העולם. הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם, שכיום מספרם נאמד ב-3 עד 4 מיליון איש, עדיין חיים במחנות פליטים עלובים, סובלים מטרור והטרדות כמעט יומיומיות מידיו של צה"ל. מהצד השני, יצירתה של ישראל, שהיתה אמורה לפתור את "השאלה היהודית" ולשחרר את היהודים מבעיית האנטישמיות, באופן כללי נכשלה בכך: אזרחי ישראל נאלצו לסבול ממספר מלחמות גדולות ומאיום טרוריסטי בלתי פוסק, בנוסף לכך זרם של אנטישמיות עדיין קיים במערב (אם כי ברמות פחותות).
מהיכן הגיעה התנועה להקמת המדינה הישראלית? מה היה תפקידן של האימפריאליזם ושל ברית המועצות במהלך הזה? ומה העתיד טומן בחובו ליהודים ולפלסטינים?
השורשים ההיסטוריים של הציונות
המונח ציונות מתייחס לתנועה הלאומית שמטרתה להקים מולדת יהודית בפלסטין. שורשיה מיוחסים לתיאודור הרצל, עיתונאי אוסטרו-הונגרי אמיד, שהציב לראשונה את הרעיון בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שווייץ. בראשיתה, הציונות עירבה בעיקר יהודים עשירים שרכשו קרקעות בפלסטין מבעלי קרקעות ערביים שכלל לא חיו באזור (לעתים קרובות תוך גירוש התושבים הפלסטינים המקומיים), והתרמתן למתיישבים היהודים, שהיו מתאגדים לעבודה על האדמה.
הציונות היתה תשובתו של הרצל ל"שאלה היהודית" עתיקת היומין, למטרת שחרור היהודים מהפליה אנטישמית והעלאתם לדרגה של שוויון עם קבוצות אתניות אחרות. המאה ה-19 התאפיינה בריאקציה אנטישמית חריפה בעיקר ברוסיה הצארית, כאשר יהודים רבים נטבחו בפוגרומים. אולם, הציונות היתה התשובה הבורגנית לשאלה, שמדברת על שחרור תוך הפרדת היהודים ממאבקם של עמים אחרים לשחרור מהשעבוד של הקפיטליזם.
בשנותיה הראשונות, הציונות משכה רק עניין מועט בקרב היהודים, עשירים או עניים, בורגנים או פרולטרים. עבור הפועלים היהודים ברחבי גרמניה ומזרח אירופה, המאבק המעמדי, במסגרת הבונד והבולשביקים, היה מושך יותר מהבדלנות הציונית. למרות זאת, טפטוף מתמיד של יהודים, מרביתם ממוצא אירופאי, היגרו לפלסטין בתחילת המאה העשרים: עד 1914, כ-60,000 יהודים (7% מהאוכלוסייה הכללית) ראו בפלסטין את ביתם, וב-1941 מספר זה עלה ל-475,000 (30% מהאוכלוסייה הכללית).
היחסים בין ערבים ליהודים בפלסטין
האופן שבו התנועה הציונית שיתפה פעולה עם בעלי קרקעות ערבים בכדי לגרש את החוואים הפלסטינים מאדמותיהם יצרה באופן טבעי עוינות בין המהגרים היהודים והילידים הערבים. למרות זאת, היו מספר דוגמאות של מאבקים משותפים של פועלים ערבים ויהודים נגד מעסיקיהם.
בשנת 1920, הוקמה הפדרציה הכללית של פועלים יהודים בפלסטין, ההסתדרות. כקואליציה של מספר מפלגות פוליטיות או תנועות, תפקידיה כללו את קליטתם של המהגרים היהודים הטריים, הקמת קואופרטיבים של פועלים ומעסיקים, וסיפוק שרותים חברתיים בסיסיים. התיעוש על-ידי המתיישבים משך פועלים ערבים, שרמת החיים הכללית שלהם היתה נמוכה מזו של המתיישבים מאירופה. כמו בכל עניין קפיטליסטי, המעסיקים שאפו להעסיק את העובדים בשכר הנמוך ביותר, וכך זרימת הפועלים הערבים משכה את השכר כלפי מטה (והזינה גזענות באותו זמן). מצב זה הביא לסתירה: הבסיס החברתי של התנועה הציונית היה הגירה יהודית (תוך העזרות ביהודים מחוץ לפלסטין), ומכן שהיתה מחויבות אידיאולוגית לסיפוק עבודה למהגרים היהודים.
בשנת 1921, דוד בן-גוריון הציע תכנית ליצירת איגודי עובדים מקבילים לפועלים ערבים בכדי להקשות על המעסיקים להוריד את שכרם ואז גם לפגוע בשכר היהודים. אולם, בתנאי הקפיטליזם, הסתירות לא נעלמות: ההנהגה הציונית הבינה מיד שאם איגודים אלה יתאחדו, הם עשויים להיות מוכרעים על-ידי הרוב הערבי. המסקנה הבלתי נמנעת (מנקודת מבט ציונית) היתה שהכרחי להפריד בצורה מוחלטת בין יהודים לערבים.
בלב הפרויקט הציוני מצויה סתירה ענקית: מצד אחד, תאגידים בבעלות יהודית התפתחו לעסקים רווחיים, וכמו כל עסק, מסיבות כלכליות שאפו לגישה לכוח העבודה הזול ביותר, שהיה הפועלים הפלסטינים. מצד שני, הפרויקט הציוני השיג תמיכה פוליטית וכלכלית מיהודים אירופאים ואמריקאים, מכאן שהיה לחץ פוליטי גדול להבטיח את פרנסתם של המהגרים היהודים לפלסטין.
מתוך הסתירה הזאת, צמחה הפרוגראמה הציונית של כיבוש העבודה, אשר אסרה על יהודים להעסיק פועלים ערבים. פרוגרמה זו, בשילוב עם מקבילתה כיבוש האדמה, הבטיחה שהמדינה החדשה תהיה על טוהר האוכלוסייה היהודית, תוך דחיקה לשוליים של הנוכחות הערבית. לאחר קום המדינה, קליטתם של המהגרים היהודים מארצות ערב עזרה להקל על הסתירה הזאת כיוון שניתן היה להעסיקם בשכר נמוך לא פחות מהפועלים הערבים. למרות שערבים המשיכו להיות מועסקים על-ידי תאגידים יהודיים, המדינה לא יכלה להרשות ניצול גורף של כוח העבודה הערבי עד לאחר שתבסס את עצמה במלחמת 1967.
למרות התפקיד הריאקציוני של ההנהגה הציונית, היו מקרים של מאבקים משותפים. לדוגמה, ב-1931 היתה שביתה משותפת של נהגי אוטובוסים ומוניות יהודים וערבים נגד מסים כבדים שהוטלו על-ידי הכובשים הבריטים. ההסתדרות וגם הלאומנים הפאן-ערבים התנגדו בתוקף לשביתה והיא נכשלה. אולם למרבה הצער, מאבקים משותפים אלה היו דוגמאות מבודדות. התפקיד הריאקציוני של ההסתדרות ואגודת הפועלים הפלסטינים (איגוד עובדים ערבים שהוקם כיוון שההסתדרות היתה ארגון ליהודים בלבד), בנוסף לתפקיד המשמעותי של הסטליניסטים בברית המועצות (שנעו בצורה אופורטוניסטית בין אנטישמיות לתמיכה בציונות!), בסופו של דבר חיבלו בפוטנציאל לאיחוד על פי קווים מעמדיים.
בעיית המפתח שנוצרה על-ידי הציונות נובעת מהיותה תנועה לאומית שנועדה להקים בית לאומי ליהודים באזור שכבר מיושב על-ידי ערבים מוסלמים, שמהווים חלק מהעולם הערבי במזרח התיכון. מנקודה זו עולה שאם הציונות תצליח, יווצר מצב שבו הילידים הערבים, שחיו בפלסטין מזה דורות, ימצאו את עצמם מיעוט בלא זכויות קולקטיביות, נשלטים על-ידי רוב של מתיישבים. סתירה זו לא נפתרה עד היום, והיא זרמה כחוט השני לאורך היחסים בין יהודים לערבים מתחילת ההתיישבות היהודית ועד היום.
כפי שראינו קודם, הנטייה של עסקים יהודיים להעסיק כוח עבודה יהודי בסופו של דבר יוביל לרצון להפריד בין מתיישבים ליהודים לערבים. זה הוביל לרעיון, בו תומך האימפריאליזם, לפצל את פלסטין לשתי מדינות: אחת למתיישבים היהודים ואחת לפלסטינים. אך כפי שנראה, פתרון זה יהיה רק היווצרותה מחדש של אותה בעיה.
השואה, האימפריאליזם והסטליניזם: היפרדות - פשע נגד שני העמים
השואה שינתה את המצב בצורה דרמטית. הטבח של 6 מיליון על-ידי הקפיטליזם הגרמני יצר את הבעיה של מיליוני פליטים המחפשים בית. רבים מהם ברחו לפלסטין. אולם, למרות התעמולה הציונית, יש לציין שהתנועה הציונית לא שיחקה תפקיד מכובד בנוגע להצלת אומללים אלה. בעוד תנועות העובדים בארצות הברית, בריטניה ומקומות אחרים הפגינו למען פתיחת הגבולות של ארצותיהם לפליטים היהודים, לתנועה הציונית היה תפקיד מועט: האינטרס שלהם היה אכלוסה של פלסטין ביהודים, לא להציל יהודים מתאי הגזים.
גם האימפריאליזם הבריטי או האמריקאים לא היה בדיוק מושיעם של היהודים. באופן עקבי הם סירבו להפגיז את מסילות הרכבת המובילות למחנות ההשמדה, הם בנוסף גם התמידו בסירובם להותיר הגירה יהודית לארצם. הבריטים גם הגבילו משמעותית הגירה יהודית לפלסטין. ממשלת ארצות הברית, לדוגמה, החזירה על עקבותיה את הספינה סיינט לואיס, שהיתה מלאה בפליטים יהודים שנמלטו מהטרור הנאצי ב-1939 (רבים מהפליטים בסופו של דבר נספו בידי הנאצים). בדומה לכך, הבריטים סירבו לאפשר לסטרומה לעגון בפלסטין בשנת 1942 (הספינה לאחר מכן הוטבעה על-ידי צוללת סובייטית).
בניגוד לאמונות הרווחות בקרב חוגים מסוימים בשמאל, האימפריאליזם הבריטי או האמריקאי לא נתנו תמיכה בלתי מותנית בציונות. בריטניה הבטיחה את פלסטין קודם לערבים (ב-1916) ואז ליהודים (בהצהרת בלפור המפורסמת ב-1917). לפי מדיניותם האימפריאליסטית ההיסטורית (שהתקיימה, למשל, בהודו), הם ניסו לשמור על שליטה על-ידי שיסוי התושבים המקומיים אלה כנגד אלה. למעשה, הבריטים התנגדו לצמיחתה של מדינה יהודית חזקה: קצינים בריטים קף פיקדו על היחידות הירדניות שתקפו את ישראל ב-1948! השואה גרמה ליהודים מכל הגוונים הפוליטיים (כולל... קומוניסטים) להגר לפלסטין, והבריטים חששו שהמדינה היהודית עלולה ליפול תחת השפעה סובייטית.
זה היה האינטרס של הבריטים לשמר כמה שיותר קבוצות אתניות נלחמות ומתפלגות בתוך עצמן. בדרכים רבות, התפקיד של היהודים נועד להקביל לזה של המארונים בלבנון או העלאווים בסוריה: הרעיון היה לתת למיעוט מבודד את הכוח הפוליטי בניגוד לרצונה של יתר האוכלוסייה - זה יבטיח שהמדינה החדשה, המאופיינת בשלטון מיעוט שברירי, תהיה תלויה במעצמות האימפריאליסטיות ליציבות. כאשר זכרון הרדיפות והעוני עדיין טרי בזכרונם של המיעוט שעלה לגדולה, רבים מהם יבחרו לתמוך במדינה המלאכותית נגד הרוב שדורש שוויון.
הבריטים לא אפשרו לפלסטינים להתארגן פוליטית, בעוד הם העניקו את האפשרות הזאת לציונים. הארגונים הפוליטיים הציונים (בעיקר הסוכנות היהודית) לעתים תכופות עבדו בקרוב עם הבריטים. הבריטים עודדו גם את האוליגרכיה הריאקציונית בהנהגתו של חא'ג אמין אל-חוסייני (המופתי הגדול של ירושלים), אשר חתרו תחת כל התארגנות פלסטינית עצמאית ששאפה להתארגן על בסיס לאומי. תופעה זו לא משקפת רק את חילוקי הדעות בתוך המעמד השולט הבריטי (המעמד השולט לעולם אינו מונוליתי ; הבריטים היו חלוקים בין "ערביסטים" - אלה עם המסורת של עבודה עם המונרכיות הערביות - ואלו שתמכו בציונים), אלא גם את רצונם לשסות את האוליגרכיות הריאקציוניות השונות אלה נגד אלה.
אולם, בסופו של דבר איבדו הבריטים שליטה על המצב, בעיקר בגלל מספר המהגרים היהודים כתוצאה מהשואה. מה שצמח בסופו של דבר לא היה מדינה חלשה ומחולקת כמו לבנון, אלא מדינה ציונית רבת עוצמה. עדות לחוסר שביעות רצונה של בריטניה מהמצב היא שהבריטים נמנעו בהצבעה באומות המאוחדות על תכנית החלוקה!
למרבה הפליאה, סטליניסטים רבים מאמינים שסטלין היה לוחם עקבי בציונות. דבר לא רחוק יותר מהאמת. בעוד סטלין התאפיין באנטישמיות מהסוג המבחיל ביותר (כולל רציחתם של בולשביקים יהודים רבים), הוא למעשה תמך בתכנית החלוקה וביצירתה של המדינה היהודית, כיוון שהאמין שהוא יכל להשתמש בה כמוקד נגד המונרכיות הערביות שהיו תחת השפעה בריטית. למעשה, צ'כוסלובקיה בשליטת ברית המועצות היתה אחת המדינות הראשונות שחימשו את המדינה היהודית אחרי שהאומות המאוחדות הצביעו בעת החלוקה.
בדומה לכך, ארצות הברית בתחילה תמכה באמברגו נגד ישראל. היא שינתה את עמדתה כתוצאה מפעולותיה נגד האיפריאליזם הבריטי, בזמן שעמדתה של בריטניה החלה להיחלש במזרח התיכון. בסופו של דבר, בריטניה וארצות הברית יתמכו (וישלטו) בישראל באופן מלא כאשר ברית המועצות תגדיל את טווח השפעתה על המדינות הערביות, בעיקר עיראק, סוריה ולפרקים גם מצרים.
ב-29 בנובמבר, 1947, המועצה הכללית של האומות המאוחדות הצביעה בעד חלוקתה של פלסטין למדינה יהודית וערבית. בריטניה הסכימה לסגת בהדרגה מפלסטין, ולהעביר את השליטה לאו"מ. אולם, כפי שראינו, היא פעלה גם בכדי לחזק את האינטרסים שלה. הכיבוש הבריטי בפלסטין התאפיין באלימות מתמדת בין המיליציות היהודיות והערביות, ובין גרילה יהודית לצבא הבריטי. ב-1948 מדיניותו הובילה למלחמה אזורית מלאה. כפי שציינו, המלחמה הזאת הובילה לעקירתם של מעל ל-750,000 פלסטינים מארצם ומעל ל-600,000 יהודים מרחבי העולם הערבי. בעוד הפליטים היהודים זכו לאזרחות ישראלית (גם אם בין האזרחים המקופחים), מרבית הפליטים הפלסטינים נותרו במצבם.
ישראל בימנו
אחרי שברית המועצות הרחיבה את השפעתה על חלק מארצות המזרח התיכון, החשיבות של ישראל כמעוז אזורי לאימפריאליזם האמריקאי צפוי לגדול. המלחמה הקרה הפכה את המזרח התיכון לשדה קרב, וההיסטוריה הקצרה של ישראל היתה עקובה מדם. גם אחרי נפילתה של ברית המועצות, ישראל מהווה חלק מפתח מהנסיונות האמריקאים לשלוט באזור. העוני בישראל מצוי גם במגמת עליה. הקפיטליזם נכשל ביצירת חברה משגשגת עבור היהודים בישראל. במדינה זו, קשישים נאלצים לאכול פירות רקובים שהושלכו מסופרמרקטים בסוף היום; עובדי ציבור נאלצים לעבוד ללא שכר במשך למעלה משנה; וסטודנטים נפגעים מעליה בשכר הדירה.
בנוגע לפלסטינים, הם ממשיכים לגור במחנות פליטים בשטחים הכבושים, בלבנון ובסוריה, נידונים לחיים בשולי החברה. לוחמת גרילה שנמשכה כמה עשורים על-ידי ארגונים זעיר-בורגניים מתוך הארגון לשחרור פלסטין נכשלה בשחרורם; אכן, מנהיגי אש"ף בסופו של דבר הפכו את עצמם למשתפי פעולה מהסוג הגרוע ביותר. גם חמאס נכשל בלספק אלטרנטיבה לפלסטינים.
מכאן אנו יכולים להסיק בבטחון שהציונות הכזיבה את העמים בישראל ופלסטין. מה היא עשתה ליהודים במערב? למרות השגשוג הכלכלי היחסי של יהודים במערב (לדוגמה, בבריטניה, כמעט 60% מהיהודים הזכרים ו-30% מהנשים מועסקים בעבודות מקצועיות וניהוליות, הרבה יותר מכל קבוצה דתית אחרת), התקפות אלימות נגד יהודים עדיין מתרחשים, והם מצויים במגמת עליה. רבים מהתקפות אלה נעשות על-ידי מוסלמים צעירים, שגדלו על תמונות טלויזיה של פלסטינים סובלים, וזוכים לעידוד ממנהיגים דתיים ריאקציוניים לתקוף את שכניהם היהודים. מתקפות אלה הן ללא ספק פרי של האסוציאציה השקרית בין ציונות ליהדות - אסוציאציה שטופחה על-ידי הציונים ואומצה על-ידי האנטישמים.
בנוסף לכך, קיים היום שיח פוליטי מכובד המתמקד בתיאוריות קונספירציה על שליטה יהודית בעולם, בעיקר על ממשלת ארצות הברית (המסמך של מארשיימר ו-וולט מ-2006, למשל, טוען שהלובי היהודי מנחה את המדיניות של ארצות הברית במזרח התיכון בניגוד לאינטרסים האסטרטגיים שלה). העובדה שלאנטישמיות עדיין יש תפקיד פוליטי נובע מכך שהשאלה היהודית הפכה את עצמה לשאלה לאומית (משהו שמרקס לא יכל לחזות כאשר טען במאמרו על השאלה היהודית שיהודים ישתחררו מהאנטישמיות אחרי שיעברו שחרור כלכלי). מתנתה של הציונות ליהודים היא המשכיותה של האנטישמיות.
זאת אחת האירוניות של ההיסטוריה שהציונות כתנועה הציגה את עצמה כתשובה לאנטישמיות כאשר במציאות היא למעשה הובילה לאותה מסקנה של האנטישמיות: הרעיון שכל יהודי העולם מהווים ישות אחת, גוף זר בקרב העמים שבתוכם הם חיים, ושיש לעודד את היהודים לעזוב את אותם עמים ולהיפרד מהם. חיים וייצמן, המנהיג הציוני והנשיא הראשון של מדינת ישראל אמר פעם מול קהל גרמני ב-1912: "כל מדינה יכולה לספוג רק מספר מוגבל של יהודים אם היא לא מעוניינת באי-סדר. בגרמניה יש כבר יותר מדי יהודים". בסופו של דבר, התשובה של הציונים ל"בעיה" היהודית מקבילה לחלומותיהם של האנטישמים הריאקציוניים ביותר: העברת היהודים מאירופה, אמריקה והעולם הערבי לשטח אדמה שכוח אל. היטלר השתעשע ברעיון לשלוח את היהודים למדגסקר. סטלין ניסה לעודד יהודים להגר לבירוביג'אן - אזור לא מפותח בשוליה של רוסיה. התוצאה של הציונות היתה רעיון דומה, רק שהמיקום הנבחר היה פלסטין.
בהתאם לכך, המנהיגים הציונים שיתפו פעולה עם האנטישמים הגרועים באירופה: לדוגמה, קצת לפני מלחמת העולם השניה, מנחם בגין ניהל מגעים עם קפטיין קונגה, ראש המשטרה החשאית בוורשה (גוף הידוע באנטישמיות שלו), להקמת יחידות צבאיות יהודיות תחת קצינים פולנים. תכניתו של בגין היתה שאחרי תבוסתו של היטלר, יחידות יהודיות אלה, יעברו להילחם בפלסטין. בתקופת הנאצים, לוחמי בית"ר התאמנו על אדמת גרמניה והיו להם יחסים טובים עם הגסטאפו. ההנהגה הציונית ניהלה מגעים רבים עם הנאצים בנוגע להעברת הון יהודי ויהודים לישראל (עם העדפה ברורה ליהודים תומכי מפא"י). גם הרצל, חיים ויצמן, ארתור רופין וציונים בולטים אחרים ניהלו מגעים ושיחות ידידותיות עם אנטישמים גמורים על בסיס מטרתם המשותפת: אירופה נקיה מיהודים.
חשובה לא פחות העובדה שגם האימפריאליסטים וגם הציונים ניסו לפתור את בעיית האנטישמיות על חשבון ההמונים הפלסטינים. עד היום, פלסטינים רבים חשים שהם משלמים חטאי האנטישמיות האירופית. הנרטיב הציוני היה על יהודים השבים למולדת שלהם מגלות. אולם התוצאה הטרגית של הפרויקט הציוני היה שהאוכלוסייה הילידית של פלסטיניים הפכו לעם בגלות ואילו היהודים, שאין כל ראיה היסטורית לכך שהוגלו בניגוד לרצונם, הפכו להיות עם כובש ומגלה.
האם יש פתרון?
קפיטליזם, בנטייתו לזרוע מחלוקות אתניות או דתיות בחפשו אחר משכורות נמוכות יותר, בברור לא מציע כל פתרון. אין אנו יכולים לתת אמון גם בתמרוניהן של המעצמות האימפריאליסטיות ו"תכניות השלום" המדומות שלהן, שיובילו ליצירתה של בנטוסטן פלסטינית תחת שליטתה הכלכלית של ישראל, תוך המשך הניצול של האוכלוסייה (כמו ה"מדינות" שהוקצו לשחורים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, שהיו לא יותר מעתודות של כוח עבודה עבור הקפיטליזם הדרום-אפריקאי).
חלקים מסוימים בשמאל הזעיר-בורגני תומכים בפונדמנטליזם האסלאמי, וטוענים שהשמדתה של ישראל והחלפתה במדינה ערבית או אסלאמית טהורה. רעיון זה מושפע מאידיאליזם ריאקציוני שלא יספק כל פתרון ממשי. המקרה של דרום אפריקה מראה לנו שנתינת השליטה במדינה לקבוצה המקופחת, מבלי לשנות את יחסי הבעלות על אמצעי היצור, כמעט ולא משנה דבר במציאות. המנהיגים האפריקאים בדרום אפריקה לא העזו לגעת ביחסי היצור מכיוון שהדבר איים על הקפיטליזם (כפי שקרה בזימבבואה). פירוש הדבר היה שהאפריקאים המשיכו לחיות בעוני וניצול הולכים וגוברים. אין סיבה להאמין שההנהגה הפלסטינית תנהג באופן שונה. כל עוד המעמד השולט ימשיך לשלוט באמצעי היצור, המדינה תציית לאינטרסים שלו, ואין זה משנה מי שולט בה, על כן במוקדם או במאוחר היא תנוע נגד ההמונים. פלסטין קפיטליסטית, אפילו תחת שלטון ערבי/אסלאמי, לא תוכל להעלות את שכרם של הפלסטינים ולהוציאם מהעוני. קפיטליזם מוריד משכרות ותנאי חיים, לא מעלה אותם. למשל, מדינה קפיטליסטית תתנגד להחזרת הפליטים הפלסטינים אפילו אם מנהיגיה יהיו פלסטינים בעצמם. הקפיטליזם באזור לא יכול לקיים אפילו את האוכלוסייה הנוכחית. איך הוא אמור לספק את צרכי הקיום של מיליוני באים חדשים?
אפילו אם יחסי היצור ישתנו לטובת הפלסטינים, פירוש הדבר יהיה רק החלפת מיעוט מקופח אחד באחר, עם השלכות קטסטרופליות ליהודים באזור. מדינה שתמשיך לבסס את עצמה על הפרדה גזעית לא יכולה להיות סוציאליסטית. במילותיו של פרידריך אנגלס: "עם שמדכא עם אחר לעולם לא יהיה חופשי": ההפרדה תיצור פילוג במעמד הפועלים שתחליש אותו מול אויביו, תגרום לו להילחם בינו לבין עצמו, ותביא לניצחון בלתי נמנע לקפיטליזם.
אותו רעיון מתעלם גם מסוגיית העוצמה הצבאית של ישראל. אותו שמאל אידיאליסטי מניח שהפלסטינים יכולים להשתלט על המדינה תוך שימוש בלוחמת גרילה. אולם ישראל היא המעצמה הצבאית החזקה במזרח התיכון. בעוד שלוחמת גרילה יכולה להצליח לפרקים מול התוקפנות הישראלית (לדוגמה, הנצחון של חיזבאללה ב-2006), השמדת המדינה זה כבר עניין אחר לחלוטין. ישראל לא תוכרע בקלות. אם היא תידחק לפינה, אין לדעת אלו מעשי זוועה היא יכולה לחולל כלפי כל איום. בתמיכת האימפריאליזם האמריקאי, היא יכולה לעשות כל מה שברצונה תחת איום חמור מספיק.
אין פתרון לבעיית הציונות תחת קפיטליזם. בסופו של חשבון, בעלי הברית היחידים שיש לעמלים הערבים והיהודים באזור הם עצמם. תנועת העובדים הנפלאה במצרים מראה שניתן לאתגר בהצלחה את כוחו של הקפיטליזם והאימפריאליזם. רק היותם מאוחדים במאבק מהפכני נגד האויב המשותף, המעמד הקפיטליסטי הנצלני והמעצמות האימפריאליסטיות, יכולים העמלים בפלסטין, ישראל ויתר המזרח התיכון לשנות את החברה למשהו טוב יותר.
מה שמבטיח את יציבותה של ישראל הוא הלגיטימיות שהיא מקבלת מההמונים היהודים - אלה שיוצרים את עושרה ומשרתים בצבאה. רק זהות פרולטרית אמיתית, שתחליף את הזהות הלאומית, יכולה לשכנע יהודים לזנוח את תמיכתם במדינה הציונית ולהצטרף ליתר הפועלים במזרח התיכון במלחמתם נגד האימפריאליזם. הבסיס החומרי לאיחוד הזה כבר קיים: ישראל מנציחה את העוינות כלפי היהודים, והמדינה הציונית איננה מסוגלת להבטיח ליהודים תחושת ביטחון. ליהודים החיים בעוני ובניצול בישראל יש את אותו אינטרס של הפלסטינים: המדינה שמזניחה ומנצלת את שניהם. ברגע שהבסיס החומרי הזה יתפס על-ידי העובדים הישראלים, הם יוכלו להתעלות מעל הבידוד והחרדה שליוותה את היהודים מזה דורות, ולהיות חלק מהמאבק הכלל אזורי למען מזרח תיכון סוציאליסטי.